העלאת טענת חוסר סמכות עניינית כלפי בד"ר, שלא בהזדמנות הראשונה דוחה את העתירה - פסקדין

השופט א' רובינשטיין:

א.        העותרת והמשיב 2 (להלן הצדדים) נישאו בשנת 1979. בשנת 1991 החליטו להתגרש, ובטרם סידור הגט נחתם "הסכם גירושין", לו נתן בית הדין הרבני תוקף של פסק דין. בסעיף 5 להסכם נקבע, כי נכס מסוים שהיה בבעלות הצדדים יימכר, והתמורה תשמש לרכישת דירה לעותרת (סעיף 5(ג)). עוד נקבע בהסכם, כי אם התמורה לא תספיק, ישלים המשיב את יתרת מחיר הדירה (סעיף 5(ה)). ולבסוף נקבע, כי עד למועד בו תקבל העותרת חזקה בדירתה - ישא המשיב בעלות שכר דירה והוצאות החזקתה (סעיף 5(ז)). לאחר חתימת ההסכם התגרשו הצדדים.

ב.        בהתאם לאמור בהסכם נמכר הנכס המשותף, אך לא נרכשה דירה לעותרת כפי שנקבע. במשך מספר שנים שילם המשיב את שכר הדירה והוצאותיה - עד שביום 31.1.05 (לאחר שביום 23.3.04 מלאו לבנם הצעיר של הצדדים שמונה עשרה), הגיש תביעה ל"ביטול חיוב מזונות", בה ביקש מבית הדין להפסיק לשאת בהוצאות שכר הדירה והחזקתה. לאחר מספר גלגולים דיוניים שאין מקום לפרטם, דחה בית הדין האזורי (ביום ז' שבט תשס"ו (5.2.06)) את תביעת המשיב. נקבע כי תשלום שכר הדירה אינו קשור למזונות הילדים - ונדחתה הטענה כי בהגיעם לבגרות בטל החיוב. נקבע כי בהסכם הגירושין ניתנו למשיב שתי דרכים להבטחת מדור העותרת (רכישת דירה או מימון הוצאות) - וכל עוד בחר המשיב שלא לפעול לפי האפשרות הראשונה, עליו להמשיך לשאת בהוצאות המדור.

ג.        ערעור שהגיש המשיב לבית הדין הרבני הגדול התקבל ביום ז' חשון תשס"ז (29.10.06). נקבע כי הכוונה המקורית אכן היתה לרכוש דירה לעותרת - אך הצדדים לא עשו מאמץ למימושה. בנסיבות - ותוך ניתוח לשון ההסכם ואומד דעת הצדדים - קבע בית הדין כי לא ניתן לקבל את הפרשנות לפיה תקבל העותרת את התמורה ממכירת המבנה, ותוכל לחייב את המשיב לממן בעבורה שכירת דירה "לכל חייה" (כלשון הדיין הרב דיכובסקי). הוטעם כי לשון ההסכם אינה בהירה ביחס לשאלות על מי הוטל לרכוש את הדירה עבור העותרת, והאם מדובר בתשלום הוצאות מדור עד למועד בגירת הילדים. בנסיבות אלה, של חוסר בהירות בנוסח ההסכם, נקבע כי מה שנגבה בפועל לא יוחזר, אך מכאן והלאה פטור המשיב מחיוביו לפי ההסכם.

ד.        כלפי פסק דין זה הוגשה העתירה שבפנינו. בה נטען, כי בהתאם להלכת סימה אמיר (בג"צ 8638/03 אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (טרם פורסם)) לא היה בית הדין הרבני מוסמך לדון בתביעה בענייני רכוש לאחר שהצדדים כבר התגרשו - לרבות בפרשנות ההסכם. עוד נטען, בין היתר, כי מתן פטור למשיב מתשלומי עבר שלא בוצעו לא התבקש - ולא היה איפוא מקום לתיתו, גם משלא ניתנה לעותרת הזדמנות לטעון לגביו; וכי הפרשנות שנתן בית הדין האזורי להסכם היא הפרשנות הנכונה. הוטעם כי לאורך השנים לא עמד המשיב בחיובים השונים שנטל על עצמו בהסכם, ניסה להשתחרר מהם בדרכים עקלקלות - ותוצאת פסק הדין פוגעת בזכות הקניין של העותרת.

ה.        בתגובת המשיב נטען, כי טענת חוסר הסמכות לא הועלתה בפני בית הדין הרבני האזורי ולא בבית הדין הגדול; כי אין בג"צ משמש ערכאת ערעור על בתי הדין הרבניים; כי הסמכות נתונה משנכרך נושא המדור בשעתו בגירושין; כי לגופם של דברים כשלו כל הנסיונות להסדיר את עניין הדירה, ונוח היה לעותרת לקבל מדור דרך קבע; וכי בית הדין האזורי נהג שלא כהלכה במשיב.

דיון והכרעה

ו.        לאחר העיון בכתבי הטענות, ושמיעת הצדדים, באנו לכלל מסקנה כי אין מקום להיעתר למבוקש. נראה כי אין לשעות לטענת הסמכות - ראשית (והיא עיקר) מהטעם שהטענה לא הועלתה בפני בתי הדין הרבניים, ושנית - מפני שבנסיבות, השאלה האם חיובי העותר הם חיובי מזונות (המצויים בנסיבות בסמכות בית הדין - קביעה שאושרה בבית המשפט לענייני משפחה; ראו בש"א (משפחה רמת גן) 16114/99; בש"א (משפחה רמת גן) 3205/00 - השופט גרניט) היא היא השאלה שהובאה בפני בתי הדין. בתי הדין קבעו - בשתי ערכאות, וללא קשר לעניין הסמכות - כי מדובר במידה זו או אחרת בחיוב מזונות. אף לגופו של עניין לא נמצא פגם - מהותי או דיוני - המביא מקרה זה בגדרם של המקרים החריגים בהם תישקל התערבות בית משפט זה (בג"צ 1842/92 בלויגרונד נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מו(3) 423; בג"צ 323/81 וילוזני נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד לו(2) 733) - שכידוע אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בתי הדין הדתיים, ואינו שם את שיקול דעתו תחת שיקול דעתם. נוסיף כאן, כי מדי שבוע בשבוע באים לפנינו תיקים רבים בעתירות נגד בתי הדין הרבניים, חלק ניכר מן העתירות הללו, כעתירה זו, אינו כולל עילות התערבות על פי הפסיקה והשכל הישר. כך גם בנידון דידן.

שאלת הסמכות

ז.        אכן, בפרשת סימה אמיר נקבע כי ככלל אין בית הדין מוסמך לדון בתביעות שעניינן הפרה מאוחרת, או פרשנות, של הסכם גירושין בענייני רכוש. ברם, במקרה שלפנינו טענה זו לא הועלתה בפני בתי הדין בשתי הערכאות. בנסיבות אלה, קשה להלום מצב בו השלימה העותרת עם פסק דינו של בית הדין האזורי שאימץ את עמדתה - אך משהתקבל ערעור המשיב, מעוררת היא טענת חוסר סמכות.

"אין זו פעם ראשונה בה יארע, כי אדם נותן הסכמתו בהליך, אך משלא נחה דעתו מהחלטה שיפוטית מבקש הוא להיסוג... בנסיבות אלה סבורני כי המשיבה מושתקת מלהעלות טענות כלפי סמכות בית הדין" (בע"מ 7593/06 פלונית נ' פלוני (טרם פורסם); בג"צ 8806/06 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי ירושלים (טרם פורסם)).

מניעות זו מקבלת משנה תוקף שעה שסעיף 15(ד)(4) לחוק יסוד: השפיטה קובע "שלא ייזקק בית המשפט לבקשה לפי פסקה זו אם המבקש לא עורר את שאלת הסמכות בהזדמנות הראשונה", וסעיף 15(ג) לאותו חוק מתייחס ל-"סעד למען הצדק" (ההדגשות הוספו - א"ר).

ח.        שנית, יש לזכור כי לשיטת המשיב חיובו בהוצאות שכר הדירה והחזקתה היה חלק מחיוב המזונות כלפי ילדיו (ולא חלק מענייני הרכוש שבינו לבין העותרת), ולשיטה זו - שהתקבלה בבית הדין הגדול - עתר להפסקתו עם הגיעם לבגרות. לפי דרך זו אין מתעוררת שאלת סמכות. גם בית הדין הרבני האזורי - שאימץ למעשה את עמדת העותרת - ראה בחיוב הנדון חלק מנושא המזונות:

"ויובהר, שחיוב זה שהבעל מתחייב למזונות גם אחר הגרושין, יש לו מקום בהלכה. כבר דרשו חז"ל על הפסוק 'מבשרך אל תתעלם' שיש מצוה על אדם לזון את גרושתו כאשר אין לה פרנסה. במקרה שלנו הבעל התחייב בהסכם הגרושין, לשלם לגרושתו סכומי כסף אחרי הגירושין, תשלומים עבור המדור. לכן, הן מבחינה הלכתית והן מבחינה חוקית דין תשלום זה כדין תשלומי מזונות".

לא למותר לציין כי הצדדים קבעו בהסכם הגירושין - "אי תשלום דמי השכירות יהוו לצורך גבייה כחוב מזונות" (סעיף 5(ז), אם כי בהליכים שונים שהתנהלו מאז הגירושין נטען גם כי אין המדובר בחוב מזונות (ראו נספח ד' לעתירה)). דומה איפוא כי לשיטת בתי הדין, שיש לה אחיזה בטענות שהעלו הצדדים בפניהם, המדובר בתביעות בענייני מדור ומזונות. דומה כי למסקנה זו הגיעה גם רשמת ההוצאה לפועל, בהחלטתה (מיום 23.1.00) הנזכרת בסעיף 13 לעתירה (אך לא צורפה). זאת כאמור מעבר לסוגיית המניעות, שדי בה לדחות את העתירה. מכל מקום, גם אילו צדקה העותרת באשר לסיווגו של חיוב המדור, אין להתיר לה "כרכור" בין הערכאות, כלשונו של בית הדין הרבני באחד המקרים (א' שוחטמן, סדר הדין (תשמ"ח) 181-180; רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט(6) 625, 638).

פגיעה בזכויות העותרת

ט.        עוד טוענת העותרת גם כלפי תוצאת פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול, לרבות העובדה שניתן למשיב סעד שכנטען לא התבקש, וביחס אליו לא התאפשר לה לטעון. בעניין זה יש להדגיש כי משהוסרה בעיית הסמכות, בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור - ואינו מחליף את שיקול דעתם של בתי הדין הדתיים בקביעת פרשנותה של הוראה בהסכם ספציפי. מה שאינו נעשה על פי רוב בגלגול שלישי בתוך מערכת זו, בודאי לא ייעשה במסגרת הכיבוד ההדדי בין הערכאות.

י.        אך מעבר לצורך יאמר, כי הסכם הגירושין אמנם אינו ברור דיו - וכלשון הדיין הרב דיכובסקי קיים "לפחות ספק סביר במשמעות הסכם הגירושין". ההסכם (שכנטען נוסח על ידי בא כוח העותרת) אינו בהיר, בין היתר בשאלות כגון על מי מוטלת החובה לרכוש את הדירה הנטענת, ומה משך התקופה (או הסכום) בה חייב המשיב לשאת בהוצאות שכירת הדירה. מנגד, קשה להלום פרשנות שלפיה נתכוונו הצדדים לכך שהעותרת תקבל את מלוא התמורה ממכירת הנכס המשותף - וגם תשלום שכר דירה והוצאות החזקתה ללא הגבלת זמן. בנסיבות נקט בית הדין הרבני הגדול איזון בו בחר - ובהכרעה נקודתית זו אין עילה להתערב. הנתונים הכלכליים המפורטים גם עמדו לנגד עיני בית הדין הרבני הגדול (למצער בבקשה לדיון מחדש שהוגשה ביום 18.12.06), ובידוע כי במקרים רבים תיתכן לפסיקה בענייני מזונות, ככל שהסיווג הוא כך, השלכה רטרואקטיבית (ראו: ע"א 5578/92 שמש נ' שמש (לא פורסם); ע"א 5951/93 קצב נ' קצב (לא פורסם); לסקירה ראו בע"מ 4589/05 פלוני נ' פלונית (לא פורסם)).

י"א.     גם הטענה, כי ניתן למשיב סעד שלא התבקש באופן שלא איפשר למשיבה לטעון, שוברה - דומה - בצידה. תביעת העותר התייחסה גם, ואולי בעיקר, לחובות העבר שהיו בידיעת הצדדים.